ד״ר מרדכי קידר - תוכנית האמירויות

 

תוכנית זו, אשר פותחה על ידי ד״ר מרדכי קידר, מציעה לכשני מיליון ערבים פלסטינים ביהודה והשומרון להיות אזרחים בשמונה ערי מדינה עצמאיות, על בסיס הדגם המשגשג והמצליח של איחוד האמירויות הערביות במפרץ. ערי מדינה אלה הן: חברון, בית לחם, יריחו, רמאללה, טול כרם, קלקיליה, שכם וג׳נין.

 

רקע והקדמה

 

כיום, מדינת ישראל מתמודדת מול 3 איומים עיקריים: האפשרות של איראן גרעינית, מעל 100,000 טילים ורקטות משלושה כיוונים שונים (עזה, לבנון ואיראן) והתוכנית להקמת מדינה פלסטינית במסגרת "פתרון שתי המדינות". שני האיומים הראשונים, הצבאיים, נראים מובנים מאליהם, אך מדוע "פתרון שתי המדינות" מסכן את קיומה של ישראל? ככלות הכול, זו הייתה ועודנה התוכנית העיקרית והיחידה לשלום שהוצבה על שולחן המשא ומתן המדיני בישראל ובקהילייה הבינלאומית, יחד עם מגוון יוזמות שלום ומפות דרכים בינלאומיות. במציאות ובמבחן התוצאה, תכנית זו והחשיבה שבבסיסה הובילה לתוצאות ההפוכות משלום.

 

יצירתה של מדינה פלסטינית מלאכותית, הדורשת את עקירתן של משפחות יהודיות ממקומות בהם אין אוכלוסייה ערבית, תוביל ליצירתם של גבולות בלתי ניתנים להגנה מהמדינה היהודית. הגורמים המתונים כביכול ברשות הפלסטינית ובפת״ח מעוניינים במדינה פלסטינית כשלב ביניים בדרך לחיסול ישראל, והם אינם מנסים אפילו להסתיר את כוונתם זו. חמאס נותר איתן בהתנגדותו לכל הסכם אשר יכיר בישראל כמדינה, כי על פי תפיסת הארגון, לישראל כמדינת יהודים אין זכות קיום אפילו על סנטימטר מרובע. כל הצעה לאיחוד בין חמאס לפת״ח טומנת בחובה סיכון להגברת האיום על ישראל והעם היהודי. התוקפנות נגד ישראל מצד חמאס מתואמת עם הג׳יהאד האסלאמי ופטרונו הראשי איראן, בנוסף לוועדות ההתנגדות העממיות וארגוני טרור אחרים הפועלים ברצועת עזה וממנה.

 

האביב הערבי הוביל למזרח תיכון פחות יציב. ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה שהעולם יכתיב לה מדיניות אשר תקשה יותר על הישרדותו של העם היהודי בארץ אבותיו. על ישראל ליזום פתרון עצמאי שייתן מענה לזכויות האדם ולרווחת הערבים הפלסטינים, כמו גם לתנועה הלאומית הפלסטינית ולג׳יהאד הצבאי. חוסר ההחלטה והמעש רק מזמין מעורבות זרה מבחוץ.

 

טרם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, ארץ ישראל הייתה תחת כיבוש המנדט הבריטי. אל היהודים, אשר שמרו על נוכחות רציפה של יותר משלושת אלפי שנים בארץ, התייחסו פעמים רבות כפלסטינים מתחילת שנות ה20 של המאה הקודמת ועד ההכרזה על עצמאות ישראל בשנת 1948. שתי דוגמאות המוכיחות את אבחנה חשובה זו: העיתון “Palestine Post” אשר נוסד על ידי יהודי אמריקאי בדצמבר 1932 תחת המנדט הבריטי ותמך במאמץ להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בשנת 1950, שנתיים לאחר ההכרזה על עצמאות מדינת ישראל, העיתון שינה את שמו ל״ג׳רוזלם פוסט״. בנוסף, מה שהחל כ״תזמורת הסימפונית של פלסטיין״ ידוע היום כ״תזמורת הפילהרמונית הישראלית״.

 

הערבים אשר היגרו לארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כדי לעבוד, לחיות ולשגשג בקרב היהודים, לא רצו להיות מוכרים כפלסטינים עד אשר הדבר הפך לכלי יעיל להתנגדותם למדינה היהודית. בשנת 1964 הוקם אש״פ שהביא ליצירתה של זהות פלסטינית-לאומית חדשה מהזהות הערבית-שבטית שהייתה קיימת עד לפני זמן זה.

 

מבחינה היסטורית, מעולם לא הייתה מדינה פלסטינית-ערבית או אסלאמית עם בירה בירושלים. בירתו של ג'ונד פלסטין (מחוז פלסטין) תחת הכיבוש הערבי במאה השביעית הייתה העיר רמלה, הנמצאת כ-30 ק"מ ממערב לירושלים. חשוב מאוד שאמת היסטורית זו תוכר כבסיס לשלום.

 

אין שטח כבוש ממערב לירדן, יש שטח שנמצא במחלוקת כתוצאה ממלחמות שנכפו על ישראל על ידי מדינות ערביות. כיום, הערבים חיים בתוך מדינת ישראל ובעזה, ביהודה והשומרון. ריכוזי אוכלוסייה ערביים אלה כאן על מנת להישאר, וכך גם מדינת ישראל.

 

עזה היא כבר ישות ריבונית, כיוון שחמאס לקח אותה בכוח מאש"פ ביוני 2007 ובכך ריסק את הרשות הפלסטינית לשתי ישויות נפרדות ועוינות זו לזו. אם ישראל תיאלץ לעזוב את יהודה והשומרון כחלק מהסכם שלום, יתכן מאוד שהחמאס המיליטנטי יותר ישתלט בסופו של דבר על השלטון הנוכחי של הרש"פ/פת"ח, כפי שנעשה בעזה, אם בבחירות (כפי שכבר קרה בינואר 2006) ואם בכוח (כפי שקרה בעזה ביוני 2007). אף אחד לא יכול להבטיח אחרת.

 

בשל החלוקה העדתית לשבטים ופטריוטיזם מקומי, לא סביר שתיווצר יחידה פוליטית מאוחדת ומגובשת שתאחד את מרכזי האוכלוסייה הערבית ביהודה והשומרון או בעזה. הרש"פ/פת״ח וחמאס אינם מייצגים את השאיפות האמיתיות של רוב הערבים שוחרי השלום שרוצים עתיד טוב יותר לילדיהם במסגרת מסורתית וממשל משפחתי מקומי. לכן פתרון שתי המדינות נדון מראש לכישלון ועתידו להיות מושלך לפח האשפה של ההיסטוריה.

 

מדינות מלאכותיות כמו סוריה, עיראק, לוב, סודאן ותימן, וכן המדינה הפלסטינית אם תקום, זקוקות למצוא ולטפח אויב חיצוני כאמצעי לאחד את תושביהן. זו גם הסיבה מדוע חאפז אל אסד נשיא סוריה, מדינה מלאכותית שנוצרה על ידי המערב, לא הצטרף לנשיא מצרים אנואר סאדאת בקמפ דייויד בשנת 1978. אסד אמנם לא היה צריך את המלחמה, אך היה חייב לשמר את מצב המלחמה עם ישראל על מנת לשמור על שלטונו הלא לגיטימי, ולכן, למרות שיכל לקבל את הגולן מהנשיא ג׳ימי קרטר, העדיף להשאיר אותו כבוש בידי ישראל. אותו הדין יהיה גם לגבי המדינה הפלסטינית. מאחר והיא מדינה מלאכותית, היא תהיה חייבת להשאיר את מדינת ישראל כאויב על מנת לייצר אחדות תחת דגלה הלא לגיטימי ולהסיט את הביקורת הפנימית מבית כלפי שליטיה.

 

עקרונות כלליים וקווים מנחים לתוכנית האמירויות

 

מנהיגות ערבית מצליחה חייבת להיות עצמאית, מקומית ומושרשת היטב, עם בסיס סוציולוגי מסורתי והומוגני. על ישראל והעולם להכיר ולתמוך במנהיגות המקומית במרכזי האוכלוסייה הערבית הפלסטינית, המבקשת לקיים יחסי שלום בר קיימא עם ישראל כמדינות עיר עצמאיות. בגלל שחיתות מתמשכת וסדר יום גלוי נגד ישראל, מנהיגי הרש"פ/פת"ח וחמאס הקדישו כמעט חצי מאה בניסיון עקר להרוס את ישראל ואת כל מה שאזרחיה בנו.

 

עקרונות הפתרון

 

• הרשות הפלסטינית: הרש״פ צריכה לסיים את תפקידה ולהעביר את השלטון למשפחות הגדולות המקומיות. היות שהשבטיות נשארה חיה וקיימת בקרב ערביי יו״ש, על מנת להחליף את הרש״פ למבנה פוליטי ערבי שסיכוייו גבוהים לחיי שלום בר קיימא לצד ישראל, יש להתחשב במבנה החברתי והתרבותי של התושבים. כלומר, יש לאמץ את הדגם המדינתי המצליח במזרח התיכון, דוגמת איחוד האמירויות הערביות במפרץ, ולא את דגם המדינה המערבית המודרנית הכושל, דוגמת עיראק, סוריה, לבנון, סודאן ותימן.

 

• עזה: יש להתייחס לעזה כמדינה לכל דבר, בדומה לכל אמירות פלסטינית ביו״ש. לעזה יש מוסדות שלטון משלה, גבולות, צבא, משטרה ומערכת שיפוט. מדינת ישראל ידעה לחיות עם מדינות אויב במשך תקופה ארוכה.

 

• ערי יהודה והשומרון: שמונה ערי המדינה יכללו את אזורי ג'נין, שכם, רמאללה, יריחו, טול כרם, קלקיליה, בית לחם והחלק הערבי של חברון. לאמירות חברון הפוטנציאל הגבוה ביותר להיות האמירות הראשונה שתוקם, תחת שלטון משפחות תמימי, קוואסמה, ג׳עברי, נתשה ואבו סנינה. גבולות השיפוט של אמירות חברון יכולים לכלול גם את יטא ועוד ערים וכפרים ערביים סמוכים. התושבים המקומיים יהפכו לאזרחים של שמונה האמירויות העצמאיות. כל אג'נדה מתחרה שתנסה לחבל בהתפתחותן של האמירויות הפלסטיניות, תפגע בעתידן של הזדמנויות כלכליות ואזרחיות של אזרחי שמונה המדינות העצמאיות, ולכן מירב הסיכויים שהמשפחות השולטות בכל אמירות יתמודדו בהצלחה מול כל גורם, פנימי או חיצוני, שינסה לערער את שלטונן ולפגוע באינטרסים שלהן. האמירויות הפלסטיניות יוכלו לנהל איחוד פדרלי ביניהן אם תושביהן יהיו מעוניינים בכך.

 

• המרחב הכפרי: ישראל תשיב את ריבונותה למרחב הכפרי של יו״ש, ותציע תושבות ואזרחות ישראלית לערבים הגרים בשטחים אלה.

 

• יחסי גומלין עם מדינת ישראל: כל אמירות תנהל בנפרד את ענייניה עם ישראל בסוגיות כמו מים, חשמל, תחבורה, מוצא ימי, מוצא לנתב״ג ולירדן.

 

• הפליטים: מצב הפליטים הערבים יכול להיפתר רק אם יש יציבות באזור. במלחמת 1948 ברחו וגורשו מאות אלפי תושבים ערבים לקראת המתקפה של מדינות ערב על ישראל. במקביל, ברחו וגורשו ממדינות ערב השכנות למעלה מ-800,000 יהודים, רובם ככולם נקלטו ושוקמו מחדש בהצלחה בישראל. הפליטים הערבים הופלו מאז על ידי מדינות ערב באזור, יחד עם המדיניות המושחתת של אונר״א, כך שאף לא פליט ערבי אחד מעולם לא יושב ושוקם מחדש. המנהל לשעבר של סוכנות אונר״א בירדן, סר אלכסנדר גאלווי, אמר: "מדינות ערב אינן רוצות לפתור את בעיית הפליטים הערבים. הן רוצות לשמור אותה כפצע פתוח... כנשק נגד ישראל." הכישלון הברור של יוזמות השלום, שהתבססו על הנחות שווא במשך עשורים כה רבים, רק מנציח את בעיית הפליטים הערבים ואת הסבל האנושי.

 

תכנית האמירויות הפלסטיניות היא חלופה בת קיימא המבוססת על הסוציולוגיה הערבית של השבטים בעזה, ביהודה והשומרון. בניגוד לתוכנית להקמת מדינה פלסטינית, ליוזמה זו סיכויים גבוהים יותר להביא יציבות, כבוד, חירות, בטחון ושגשוג לערביי יהודה והשומרון, ולסלול את המשך הדרך לשלום בר קיימא בין ישראל ושכניה.